ליקויי למידה - הגדרה ואבחנה

האפיונים של תלמידים בעלי ליקויי למידה מבוססים על ההגדרות הפורמאליות המקובלות על חוגים רחבים של אנשי מקצוע בתחום של ליקויי למידה. להלן הגדרת ה-NJCLD-National Joint Committee on Learning Disabilities, 1994: "ליקוי למידה הוא מונח כללי המתייחס לקבוצת הפרעות הטרוגניות המתבטאות בקשיים משמעותיים ברכישת הקשבה, דיבור, קריאה, כתיבה, המשגה ו/או יכולות מתמטיות ובשימוש בהם. הפרעות אלו הן פנימיות, ומניחים שהן נובעות מדיס פונקציה נוירולוגית מרכזית, ויכולות להתגלות לאורך מעגל החיים. אף שלקות למידה יכולה להתרחש בו-זמנית עם תנאים מגבילים נוספים (פגיעה חושית, פיגור שכלי, הפרעה רגשית או חברתית או תנאים חיצוניים - הבדלים תרבותיים, הוראה לא מספיקה או לא מתאימה) - ליקויי הלמידה אינם תוצאה ישירה של תנאים אלו."

ההגדרה המקובלת לצורך קביעת אבחנה של ליקויי למידה היא זו של ה-DSM IV, 1994 - המדריך להבחנות פסיכיאטריות של הארגון הפסיכיאטרי האמריקאי (Diagnositical Statistical Manual of Mental Disorders), שאבחנותיו מקובלות גם בארץ. ההגדרה היא אופרטיבית במהותה ומוסכמת על קבוצות רחבות של חוקרים ואנשי מקצוע מתחומים מקצועיים שונים העוסקים בתלמידים בעלי ליקויי למידה.

להלן ההגדרה לצורך קביעת אבחנה: "אדם מאובחן כלקוי למידה כאשר הישגיו במבחנים סטנדרטיים בקריאה, בחשבון או בהבעה בכתב, המועברים לו באופן אינדיבידואלי, נמוכים במידה משמעותית מהמצופה על פי גילו, רמת השכלתו ורמת המשכל שלו, ובעיות הלמידה גורמות להפרעות משמעותיות בהישגיו האקדמיים או בפעילויות יום-יום אחרות הדורשות מיומנויות קריאה, חשבון או כתיבה."

לפיכך תלמידים בעלי ליקויי למידה יוגדרו ככאלה כאשר יתקיימו שני התנאים האלה:

1. קיים פער משמעותי ומתמשך בין הישגיו הלימודיים של התלמיד לבין ההישגים המצופים ממנו על פי גילו ורמת כיתתו.
2. קיים פער משמעותי בין הישגיו הלימודיים של התלמיד לבין כישוריו האינטלקטואליים כפי שנמצאו במבחני משכל אובייקטיביים.